דלגו לתוכן המרכזי

דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס אזכרה ממלכתי לבנימין זאב הרצל

13 יולי, 2017

img netanyahu wa0001  דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס אזכרה ממלכתי לבנימין זאב הרצלהייתי כאן לפני כשבוע, ליוויתי את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, לטקס ביד ושם, מאוד מרגש. בגמר הטקס באופן ספונטני אמרתי לו: 'שם ראית את מאורעות הגלות ועכשיו תבוא איתי ותראה את מוקד התקומה'. באנו הנה וסיפרתי לו על הרצל. אמרתי לו, He is our modern Moses. הוא לקח אותנו משיעבוד לחירות, והתקומה הזאת והחירות הזאת אוצרות בתוכן גם מחיר כבד.

נשיא המדינה ואנוכי באנו עכשיו מטקס נוסף על ההר הזה. חוט היסטורי מקשר בין מבצע צוק איתן, שעם זכר נופלם התייחדנו, לבין מפעל הענקים שיצר הרצל, שהיה בעצמו סלע מוצק ואדיר כוח. מהי תמציתה של ריבונות? להרצל התשובה הייתה ברורה: בארץ ישראל לשלוט על עצמנו כבני חורין, כולל באמצעות צבא חזק ונשק מגן.

לוחמי צה"ל אמיצי הלב, מגיני המולדת, הם במידה רבה יצירי כפיו של הרצל, של העם כולו מקדם ועד היום, אבל ספק אם אפשר לחזות את ההיסטוריה המודרנית של עמנו ואת תקומתנו הריבונית בארצנו בלי האיש המופלא הזה. חיילי צה"ל, ידם אוחזת בלפיד החירות שהרצל הצית, והם מבטיחים שהשלהבת הבוערת לא תכבה.

אמרתי לידידי מודי, שהרצל הוא המשה המודרני. הורה נאמן של עם משועבד ששואף להיגאל ממצוקת הגלות. קריעת ים סוף בידי משה סימלה את קרני התקווה הראשונות, ואני מייחס חשיבות דומה לקונגרס הציוני הראשון לפני 120 שנה.

בלשונו של זנגוויל, אחד מהתלמידים הראשונים של הרצל שהתגייס לסייע לו בבריטניה, הוא אמר, "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזוכרנו את ציון, על נהר באזל ישבנו והחלטנו, והחלטתנו נחושה לא לבכות עוד".

הקונגרס הראשון נתפס כהסדרת הדופק והנשימה של עם שנחשב כמת, כך התבטא הרצל עצמו. ואכן, זרם חשמלי עבר בכל תפוצות ישראל כשהוא התחיל את פעולתו.

גם לנו יש אסיפה לאומית, גם אנו מדינה גאה, גם אנו פועלים באחדות ובגלוי בשדה הדיפלומטיה הבינלאומית.

אני תמיד משתאה מחדש נוכח המסע העצום שהרצל נטל על כתפיו. הצרפתים ישבו בצרפת, איטלקים באיטליה, יוונים ביוון. הם היו נטועים באדמתם, הם דיברו את שפתם. ואילו אצלנו, כל כך הרבה היה חסר. אמנם היו ניצנים ראשונים של התיישבות תחת מרותו של השלטון העות'מני הקשה והנוקשה, אבל תו לא. כלומר, הרצל יצר יש מאין. הוא הפך את הציונות לתנועת המונים, הוא יצר את הכלים הארגוניים והכלכליים של ההסתדרות הציונית, ואולי חשוב מכל, הוא נכנס ויצא מחצרות מלכים ורוזנים כשווה בין שווים - וזה לא דבר של מה בכך למדינאי יהודי, כי לא היה דבר כזה. לא הייתה מדינה יהודית. היו מדינאים שהיו יהודים, אבל לא היה מדינאי של היהודים, בוודאי לא עיתונאי, מחזאי, בן 36, בלתי נתפס, אבל הרצל ניחן בגאוניות אדירה להתמצא בסבך הבריתות והאינטרסים של חותכי הגורלות באירופה. הוא ניצב זקוף גב מול הקיסר והסולטן, מול שרים, מול נגידים. את כולם ניסה לשכנע. הוא ניסה לשכנע אותם לא רק בדבר הצדק שלנו. הוא ניסה לשכנע אותם כמדינאי אמיתי בדבר התועלת שתצמח להם אם יסייעו בהעברת היהודים לארץ הזאת, לארץ משלהם.

בד בבד, כמנהיג מפוקח, הוא נתן דעתו על האנטישמיות הגואה. הסכנה הייתה ברורה לו, ועל כן ביקש להקדים ישועה לפורענות. גם בתחנת לילה באוגנדה הוא ראה את האסון הממשמש ובא.

לאחרונה קראתי את המהדורה החדשה של ספרו המרתק של סטפן צוויג "העולם של אתמול". צוויג היה מגדולי הסופרים של המאה ה-20, מגדולי הגדולים, והיה יהודי בן התרבות הוינאית. הוא מתאר את קשרי היצירה שרקם עם הרצל. הוא פגש אותו כשהוא היה בן 19 כשהוא בא להגיש לו מאמר. אני לא ידעתי את זה, הרצל עבד כעורך מוסף הדעות. לא עמוד הדעות, מוסף הדעות של ה-Neue Freie Presse שלוש שנים לפני, כשהוא כבר בתוך התנועה הציונית ב-1901 ומגיע אליו הסופר הצעיר הזה. צוויג כותב על הרושם הכביר שהרצל עשה עליו, ואחר כך הוא מתאר את הלווייתו של הרצל ב-1904. הוא מתאר כיצד יהודים מובילים נהרו מכל העולם להלוויה בוינה. מאיסטנבול ומבולגריה ומפולניה ומגרמניה. רבים מהם היו אחוזי חרדה כשחלום התחייה התנפץ לרסיסים.

ובכן, זה לא קרה, ידידיי. החוזה מת, אבל החזון לא מת. הציונית המדינית של הרצל חדרה לתודעת העולם וב-1917, לפני מאה שנים, פורסמה הצהרת בלפור, לא מעט בגלל ההופעות המזהירות של הרצל בבריטניה. גם את זה חזה הרצל. בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון ב-1900 הוא אמר, "אנגליה גדולה, אנגליה חופשית, אנגליה צופייה על פני כל הימים. תבין לנו ולשאיפותינו. מפה ימהר ויתרומם הרעיון הציוני במעופו".

לולא המפעל שהחל בו הרצל, ספק רב אם הצהרת בלפור על בית לאומי לעמנו הייתה באה לעולם ובעקבותיה הקמת מדינת ישראל. הרצל, כוכב הצפון של הציונות, סימן את הדרך לעצמאות מדינית, ואנחנו ממשיכים לצעוד בעקבותיו. יחסינו הדיפלומטיים חובקים עולם ממזרח עד מערב, מצפון עד דרום.

ישראל מבססת את מעמדה ככוח עולמי עולה.

כל מנהיג שבא לארץ, אני מראה לו את פסלו של הרצל בכניסה למשרד ראש הממשלה. אני מראה לו שתי תמונות של הרצל במשרדי, ואני אומר לו, כל מה שיש פה, המדינה, הצבא, הכלכלה, החקלאות, הטכנולוגיה – הכל. כל מה שאנחנו מחוללים פה ובכל מה שאנחנו מחוללים פה טמון ניצוץ של הרצל.

הרצל חזה – אנחנו מגשימים. הרצל זרע – אנחנו קוצרים. 113 שנים אחרי מותו של הרצל, תורתו חיה וקיימת, מורשתו נר לרגלינו.

יהי זכרו ברוך.

צילום: עדי ברוך