דלגו לתוכן המרכזי

דברי רה"מ נתניהו בישיבת מליאה לציון 69 שנים לכינון הכנסת בט"ו בשבט

31 ינואר, 2018

netanyahuknesset  דברי רה"מ נתניהו בישיבת מליאה לציון 69 שנים לכינון הכנסת בט"ו בשבטבפתח דבריי אני מבקש להביע את צערי על פטירתו של חיים גורי, מבכירי המשוררים והסופרים שלנו, לוחם הפלמ"ח ובן דור תש"ח.
 
אני רוחש כבוד עצום לסוללי דרכנו לעצמאות. הם נאבקו בחירוף נפש למען תקומת ישראל, מעטים מול רבים, וגורי עצמו שילב באופן יוצא דופן את הלוחם ואת איש הרוח. ביצירה הפורייה שלו מהדהדים אתגרי הקיום הלאומיים בדורות הגאולה. מי מאיתנו אינו יודע או אינו מסוגל לפזם את שיריו שמרגשים עד דמעות, דוגמת "הרעות", "באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו". עוד בהיותי ילד האזנתי לשירים הללו אין ספור פעמים ותמיד הם מרטיטים את נימי נפשי.
 
שיריו של גורי הם יסוד מוסד בשירה היהודית החדשה, והם חלק מפס הקול של מדינת ישראל.
 
אני פגשתי אותו לראשונה זמן קצר לאחר נפול אחי, יוני. הוא אמר שם דברים מרגשים מאוד, ומאז היינו נפגשים מעת לעת, ובשנים האחרונות נפגשתי בלשכתי עם יוצאי הפלמ"ח וגורי ביניהם. זאת הייתה סגירת מעגל אמיתית, מבאב אל וואד ושער הגיא. עסקנו בנושא ההנצחה הראויה של פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים, שם בשער הגיא במלחמת השחרור. היו שם איתנו גם שייקה גביש, עמוס חורב, צבי זמיר ואחרים, אנשים יקרים, ועדיין חדים מאוד. הם דיברו, כל אחד מהם, בחדות, ברגש. ואז דיבר חיים גורי והוא קרא בעברית, את שירו של נתן אלתרמן דווקא, "דבר מבקיעי הדרך", דקלם מהזיכרון.
 
הוא חי את אותם ימים, ימים של עופרת ודם, ימים שבהם חברים שלו נפלו מימין ומשמאל. הוא דיבר מתוך הנשמה, מתוך הלב, וכשהוא סיים הייתה דממה, ואמרתי לו: "תם הדיון, קיבלתי החלטה - ההנצחה תהיה כפי שאתה רוצה, כפי שראוי".
אני לא אשכח את הרגע הזה כל חיי. יצירתו של חיים גורי תמשיך להיות איתנו לדורי דורות, יהי זכרו ברוך.
 
מכובדיי, לפני 69 שנים הלם הפטיש על השולחן – באסיפה המכוננת הראשונה בירושלים. בכל פזורות עמנו הדהדה הבשורה על חידוש הממלכתיות בישראל. זה היה רגע של חג, רגע מואר. הוא ביטא את החזרת השלטון העצמי לאומה היהודית אחרי דורות רבים. הדמוקרטיה שייסדנו ינקה את מימיה מבאר עמוקה, מאנשי 'כנסת הגדולה', מהדפוסים של הנהגת הקהילה, מהקונגרסים הציוניים, מהתגבשות היישוב בארץ, וגם מהלקחים שלמדנו מהדמוקרטיות האחרות ברחבי העולם.
 
כל אלה תרמו לכינון 'פרלמנטריזם עברי' בשוך הקרבות של מלחמת הקוממיות. התחושה שליוותה את נבחרי הציבור הייתה של אחריות, של דבר יקר שהם קיבלו לידיהם. הם ידעו שזכינו בנכס שהוא באמת יקר מאין כמוהו - חירות לאומית. באירופה חווינו על בשרנו את אימי השואה, במזרח התיכון הדפנו את צבאות-ערב. לא זו בלבד ששרדנו, הראינו לעולם  כיצד אומה קטנה, אמיצה, מבססת משטר של חופש וחוק, של שלטון הרוב  בצד כיבוד זכויות הפרט, וכולנו צריכים להתגאות בכך.
 
אנחנו מתקרבים עכשיו ליום העצמאות ה-70 שנה. באזורים נרחבים סביבנו עדיין משתוללים דיכוי ואלימות. שבע שנים של קריסת מדינות במרחב, קנאות גואה, סכסוכים עקובים מדם – והסוף עדיין לא נראה באופק. מדכאי החירות והקדמה, ובראשם המשטר באיראן, שולחים את זרועות הטרור שלהם לכל עבר. איראן מבקשת לחמש את שלוחותיה במזרח התיכון בנשק קטלני. היא חותרת לבסס את אחיזתה במדינות בקרבתנו. ההיסטוריה לימדה אותנו שישנן דמוקרטיות ששוקעות בתרדמה נוכח הסכנה. הן אינן מתעוררות – ברוח דבריו של צ'רצ'יל – הוא אמר שהמצלתיים המכות מעוררות אותן מתרדמתן. ישראל אינה לוקה בליקוי זה. אנו מגנים על ביטחוננו בתקיפות ובעוצמה, ומי שמבקש להכחידנו שם את עצמו בסכנת כליה.
 
אנחנו עומדים איתן אל מול התוקפנות של המשטר האיראני, אבל אני מבקש להדגיש: של המשטר האיראני.  אין לנו סכסוך עם העם האיראני, שהוא בן-ערובה בידי הנהגה עריצה ואכזרית. ראינו לא מזמן את אלפי האיראנים האמיצים שיצאו לרחובות. הם רוצים חירות  ולא דיכוי; אחווה ולא שנאה; תקווה ולא ייאוש. אני מאמין בכל לבי שיום יבוא ואזרחי איראן יזכו לחופש, ואולי אף יקימו דמוקרטיה משגשגת. ואם הדבר הזה יקרה, ולכשיקרה, רוב הסכנות, רוב האיומים שאיתם אנחנו מתמודדים היום ייעלמו, גם אלה שמאיימים עלינו וגם אלה שמאיימים על שכנינו, כי התפשטות הדמוקרטיה היא בפירוש התפשטות השלום. כך גם אני חושב לגבי עמים אחרים באזורנו, יש להם שאיפות לחופש ולדמוקרטיה, כמו העם הכורדי שוחר החירות, שנאבק בכוחות דורסניים ברגעים אלה.
 
ועם זאת, לשמחתנו, יש גם מגמות יותר חיוביות של התמתנות וחשבון נפש בחלקים של העולם הערבי. אף על פי שהדרך שם ארוכה, ארוכה עוד מאוד, רבים מהם שם, במדינות ערב וגם באיראן, מביטים בהערכה על הדמוקרטיה הישראלית. מביטים בהערכה על הבית הזה. אני חושב שהדבר הזה יכול לבוא כהלם לאזרחי ישראל שרגילים לשמוע, לעתים בצדק, ביקורת, ואפילו ביקורת נוקבת, על תפקוד הכנסת. אבל לפעמים נדרש מבט מבחוץ כדי להעריך יותר את מה שברשותנו. הנה מה שכתב לאחרונה עיתונאי כווייתי: "ישראל התחייבה מאז הקמתה לדמוקרטיה, ואילו אנחנו מסרבים עדיין אפילו לדבר על דמוקרטיה, ועל אחת כמה וכמה לאמץ אותה. ישראל העניקה למיעוטים בקרבה זכויות שרוב האזרחים ברוב מדינות ערב אפילו לא חולמים עליהן. ישראל יודעת מיומה הראשון מהם חוק וסדר, ואילו אנחנו עדיין מנסים להבין את משמעות שתי המלים הללו". יש לא מעט התבטאויות נוספות באותה רוח.
 
מכובדיי, ישראל היא אחת מקומץ המדינות שהקימו משטר דמוקרטי אחרי מלחמת העולם השנייה, ועם הקבוצה הזאת אגב נמנית גם הודו, שבה ביקרתי לפני שבועיים, בביקור שאני בזהירות מרשה להגיד שהיה ביקור היסטורי. מרתק לראות את האוכלוסייה ההטרוגנית בהודו ואת המגוון העצום של אמונות, השקפות ושפות וקבוצות אתניות, שהן חלק מובנה מהדמוקרטיה הגדולה בעולם. אין משטר דמוקרטי בלי מתחים ומורכבויות, לעתים אפילו סתירות - זה לא פגם בדמוקרטיה, אלא חלק מהותי מן הדמוקרטיה.
 
המבחן המכריע ביחס לדמוקרטיה הוא רצון העם, ביסודו של דבר העם הוא זה שקובע, בקלפי ולא בשום מקום אחר. הדמוקרטיה נתונה לשינוי תמידי, היא לא קפואה, היא איננה נחלתה של קבוצה בודדת שהיא ורק היא קובעת הכל. אני חסיד גדול של תורת מונטסקייה לגבי הפרדת הרשויות - נדרש איזון בין הרשויות, כי אף אחת מהן היא לא שליט עליון על כל הארץ. האיזון הוא דינמי, הוא משתנה, הוא כרוך בוויכוח, במחלוקת, בתסכולים, ואני מאמין גם בהסכמות ובפשרות.
 
החיים משתנים, העם משתנה, ובדמוקרטיה משתנה יחד איתם. אני תמיד נותן את הדוגמה של גדולת הדמוקרטיות, אם הדמוקרטיות המודרניות, בריטניה הגדולה. ואם תראו את הדמוקרטיה האנגלית במאה התשע עשרה, ותראו אותה היום בתחילת המאה העשרים ואחת - כמה שינויים נכנסו שם, כמה רפורמות נכנסו שם. זה לא היה דבר סטטי שלא זז, זה זז עם מתחים גדולים, ויכוחים גדולים וגם הישגים גדולים.
 
מי שיבחן את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל יגלה, למשל, איך המהפך ב-77' תרם להתפתחות הדמוקרטיה. העם מאס בשלטון אחד והוא הפקיד את המושכות בידי שלטון אחר. אומרים שלינקולן היה גדול נשיאי ארה"ב, אבל יש מי שיגיד שוושינגטון היה גדול נשיאי ארה"ב, משום שהוא אפשר את בחירת הנשיא הבא אחריו. זה לא היה דבר שהוא מובן מאליו, אבל זו המהות - העם קובע, העם בוחר. זה מה שקרה ב-77', אבל היו אז מי שטענו שבבחירה הזאת העם הורס את הדמוקרטיה, הוא מדרדר את הדמוקרטיה, אפילו שצריך להחליף את העם.
 
אבל האמת היא שהדמוקרטיה הישראלית השתפרה פלאים מאז. קבוצות מודרות זכו בהשפעה; מגזרים מקופחים זקפו את קומתם; שוויון הזדמנויות הפך מסיסמה לחלום שהתגשם. וראו איזה שינוי כבר חוללנו מאז בכלכלה - במקום המשק הריכוזי שנשלט מלמעלה פיתחנו שוק חופשי, שוק צומח של יזמות, של חדשנות וטכנולוגיה. הפכנו את ישראל - ואני אומר לכם את זה במלוא האחריות, אני עכשיו פגשתי רבים ממנהיגי העולם - למעצמה טכנולוגית עולמית, זו עובדה, והעובדה הזו גם נתפסת בעיניהם ככזו.
 
אנחנו דואגים לזכויותיהם של כלל אזרחי המדינה, יהודים ולא יהודים כאחד; אנחנו פותחים את שוק התקשורת לתחרות; אנחנו משלבים בני מגזרים שונים בשוק העבודה; אנחנו תומכים בייצוג הולם של מרכיבי העם ומרכיבי הציבור בגופים הציבוריים. זה ראוי, זוהי הדמוקרטיה במיטבה.
 
ולכנסת ידידיי, נועד תפקיד מרכזי בחיים הדמוקרטים, כי היא זו שמבטאת בחוקיה ובדיוניה את רצון העם. אני גם ער וגם עד לעבודה החשובה שמתבצעת בוועדות ובמליאה, הן מצד הקואליציה והן מצד האופוזיציה, והיה ראוי, אדוני היו"ר, לתת, לאפשר ביטוי כזה. אני יודע שתמיד הצורם והחורק תופס את תשומת הלב, אבל יש עבודה גדולה מאוד שמתבצעת כאן. אני רוצה להביע הערכה לכל חברי הבית, משום שזוהי מכונת הפרלמנט, שהיא אחד משלושת הנדבכים של הדמוקרטיה שלנו, והיא עושה עבודה מאוד חשובה.
 
מה שעוד עלינו לעשות הוא להמשיך להקפיד בלהט הוויכוח על גבולות הדיון, גם בשעה שהוויכוח חד ונוקב. מחלוקות והתנצחויות מלאות להט - חד משמעית כן. השתלחויות אישיות וגידופים אישיים אולי זולים וגסים - חד משמעית לא. ורובנו יודעים גם איפה עובר הקו המפריד, אני חושב שפשוט צריך להקפיד עליו יותר. נזכור שעוצמת הדמוקרטיה נקבעת לפני הכל בבית פנימה. אנחנו, במשמרת שלנו, הם אלה שאחראים על הבית.
 
אדוני היו"ר, אתה ציינת שבשבוע שעבר נאם באולם הזה ידידנו, סגן נשיא ארה"ב מייק פנס. הוא נשא נאום חם ונרגש. מרגש. סגן הנשיא פנס ביטא את ההתפעמות שלו מהחיוניות של הדמוקרטיה הישראלית, שקיבלה ביטוי חי תוך כדי נאומו. הוא אמר זאת בייחוד על רקע המבחנים הבלתי פוסקים שאנחנו מתמודדים איתם. אני יודע שזוהי גם דעתו של הנשיא טראמפ, אבל היה צריך לשמוע את דברי פנס כדי להיווכח במשהו שאני מאמין בו - שהדמוקרטיה התוססת והחופשית שלנו איננה בסכנה. היא עוברת תהליך מתמיד של אבולוציה, אבל יסודותיה איתנים. היא אולי לא דמוקרטיה מושלמת, אבל אני לא מכיר דמוקרטיה מושלמת, אני לא מכיר מדינות מושלמות, אבל היא דמוקרטיה שמתפקדת היטב, כמו שמדינת ישראל מתפקדת היטב ויש לה עוד מקום להשתפר.
 
אין אף דמוקרטיה אחרת שעומדת במבחן היום-יומי שעומדת הדמוקרטיה הישראלית כפי שאנחנו עומדים בו כאן, ולכן ההלקאה העצמית לפיה הדמוקרטיה בסכנה לדעתי פשוט שגויה. אני חושב שגם ההלקאה היא חלק מהדמוקרטיה, וגם הוויכוח נגדה הוא חלק מהדמוקרטיה. אבל נשיא אמריקני אחר, ג'ון קנדי, אמר את הדברים הבאים: "ישראל לא הוקמה כדי להיעלם. ישראל תשרוד, ישראל תשגשג, היא יציר של תקווה וביתם של האמיצים. קשיים לא ימוטטו אותה וכשל ההצלחה לא ירפה את ידיה. את הדמוקרטיה היא עוטה כמגן, ואת חרב החירות היא נושאת בכבוד".
 
הדברים הללו שהשמיע קנדי ב-1960 רעננים ותקפים היום עוד יותר ממה שהיו כשהם נאמרו. ישראל היא מבצר דמוקרטי של חירות, של שגשוג ושל תקווה. מדינות רבות בעולם מוקירות את הישגינו, את עשייתנו, וגם את העזרה ואת הקדמה שאנו מביאים להן. נמשיך למלא בגאון את יעודנו כאור לגויים, ונחזק את אורה של הכנסת, סמל הריבונות בירושלים, בירתנו הנצחית והמאוחדת.

חג שמח לכנסת, וחג שמח למדינת ישראל.

צילום ארכיון: עדי ברוך